אתם כבר יודעים איך העסק עובד – הפוסט הבא יכיל בהמשך ספויילרים לפרק החדש ולפרק הקודם, כך שאם לא צפיתם בו אם צאתו כפי שעשתה אנוכי, זו הנקודה לצאת ולחזור אחרי שאתם תצפו בפרק.
=======================================
פרק שלישי – "הרבה מאוד זמן".
טוב, אין ספק שהפרק הזה היה ארוך, שעה ועשרים וזה בהחלט היה אתגר לצפות בו על הבוקר כשזה מתנגש בארגונים של הילדים לגן. בכל מקרה, לפני שניגע בפרטים של הפרק. בפוסט של הביקורת הקודמת כתבתי שאני עוד לא יודעת במדויק מה אני חושבת על אלי, אבל זהו. זה עבר, כי אני פשוט מתה על הילדה הזאת, על התעוזה שלה, על הפה הזה שלה שלא דופק חשבון לאף אחד, ובעיקר על זה שהיא חופרת בלי הפסקה לג'ואל. מבחינת בחירה השחקנית – היא לא דומה כל כך לילדה במשחק אבל זה נסלח כי היא מגלמת אותה באמת נהדר. האומץ גםמשהיא הפגינה מול הנגוע כבר בתחילת הפרק, רואים שהילדה הזו לוחמת בנשמה. ועכשיו בואו באמת נדבר על הפרק הזה, כבר בפתיחת הפרק רואים את הכאב של ג'ואל בעקבות מותה הכואב של טס באירועי הפרק הקודם, ליבי יצא אליו. וזה כבר פרק שני ברציפות שאני מוצאת את עצמי בוכה למרות שידעתי שזה יגיע. העוצמות בסדרה הזו עד כה הרבה יותר גדולות מהמשחק. אין ספק שעשו כאן עבודה נפלאה עם הסדרה. באמת הזדעזעתי ממה שג'ואל סיפר לאלי שהחיילים עשו כשהמגפה פרצה, איך שהם הרגו גם כאלה שלא נדבקו כדי למנוע מהמגפה להתפשט.
הפרק הזה אומנם לא נפתח ישר בפלשבק לפרוץ המגפה אבל זמן קצר לאחר תחילת הפרק אנחנו עוברים לשם, כדי שנכיר את ביל, ותרשו לי לומר לכם, תתחילו לרשום הערות חברים כי זה בנאדם שכדאי ללמוד ממנו איך לשרוד מגפת פטריות. בפלשבק הזה אנחנו מכירים גם את פרנק ואיך הוא פגש את ביל וכמובן איך הם פגשו את ג'ואל. אני חייבת לומר שאני ממש אוהבת את המנגינה של הסדרה ואיך שהיא נכנסת ומשתלבת בסצנות בעדינות. אני פשוט אוהבת את הפסקול הזה. יכולה להאזין לו שעות. אז כן, אומנם רובו הגדול של הפרק עסק בהכרות שלנו עם ביל ופרנק אבל אני חושבת שזה היה הכרחי, וחשוב מאוד. ואני די אהבתי את זה שנתנו לנו את הרקע הזה. חשוב לזכור שיש אנשים שלא שיחקו את המשחק והגיעו לסדרה הזו בלי רקע מוקדם, וזה מצוין כי ככה הסדרה מצליחה להתאים את עצמה גם לאנשים האלה.
אהבה בין ביל ופרנק עשתה לי נעים בלב, אבל כמובן שגם הפרק הזה חייב לגרום לי לדמוע. וליבי יצא אל ביל כשפרנק חלה, התחלתי לדמוע ביחד איתו. זו באמת אחת החוזקות של הסדרה הזו שהיא מצליחה במעט זמן לגרום לנו להיקשר בצורה כזאת אל דמויות. ההכרות עם הבת של ג'ואל היתה ממש קצרה ועדיין בכיתי כמו ילדה כשהיא מתה. גם ההכרות עם טס יחסית היתה קצרה. אבל עדיין אני ניקשרתי לדמויות האלה וזה מראה עד כמה הליהוק פה מדויק באמת בצורה שאי אפשר להסביר. זה בהחלט היה פרק מרגש, וכואב. המכתב שביל שהשאיר לג'ואל היה כואב. כאב לי שהם מתו. אוף, כל פרק אנחנו מתחברים למישהו ובסוף הוא מת. מה יהיה ?! כפי שכתבתי אני אוהבת את זה שנתנו לנו את הרקע להכיר את הדמויות של ביל ופרנק, אבל לדעתי יכלו לקצר מעט את הפרק או לא לתת לזה כזה מקום גדול שעה ועשרים שמתוכם לדעתי שעה מהפרק עסק רק בהם. לדעתי יכלו לספר את הסיפור שלהם יותר בקצרה אבל לי זה לא כל כך שינה , כי אהבתי את זה ולא הרגשתי את האורך של הפרק וזה שפך אור על הסיפור הכללי גם. וזה היה מצוין.
לסיכום – עוד פרק מצוין לסדרה הנפלאה הזו. היא מראה שאנחנו לא צריכים קרבות מול נגועים או כל אקשן אחר כדי שזה יהיה פרק מצוין. גם פרקים כאלה יכולים להיות מדהימים לא פחות ולגרום לבכי. פרק נפלא ואני כבר מחכה לשבוע הבא (שוב).
טיזר לפרק הבא :
קול הטלויזיה 